כותבים על רועי - תחיה, אמו של רועי

תחיה, אמו של רועי "בן לו היה לי
ילד קטן שחור תלתלים ונבון
לאחוז בידו ולפסוע לאט
בשבילי הגן
ילד קטן"

איך אפשר שלא לפתוח בציטוט משיריה של רחל המשוררת שכה אהבת. איך אפשר שלא להבין מעצם אהבתך את רחל ומשוררים אחרים את רגישותך ואהבתך לחיים.

לקחת מהחיים מלוא חופניים ילד אהוב שלי, אף פעם לא היית עייף מדי מלטייל, לבלות, לשבת אתנו, לשוחח ולייעץ לאחיותיך ולהיות כל כך מסור לחבריך.

אהבת את הצבא רועי, כל תרגיל, כל מסע היו עבורך אתגר ואולי בגלל נחישותך הלכת מאתנו באופן כל כך לא צפוי.

בשבילי רועי תישאר תמיד הילד הקטן שאחזתי בידו בפסיעותיו הראשונות, הילד שלימדנו אותו את דרכי החיים, מה טוב ומה רע, שחינכנו לאהבת הארץ והבריות, ולערכים של חברות וכנות ויושר פנימי, ואתה הפנמת כל אלה והגדלת לעשות.

לא היה חבר מסור ממך, תמיד היה לך זמן לחבריך, תמיד דואג, מארגן יוזם טיולים ברחבי הארץ ומסור עד אין קץ. גם כשחזרת עייף מניווטים או מסעות אף פעם לא הלכת לישון כשהגעת וטענת שאתה צריך להספיק, תמיד להספיק עוד ועוד ומה כבר הספקת ילד שלי כשחייך כך נגדעו בטרם התחלת אף להספיק?

במה נוכל להתנחם, רועי?
הותרת חלל כל כך עצום בלכתך, שרק הימים שעוד יבואו יוכלו לספר. איך נוכל לעבור את הימים שעוד נותרו לנו בלי החיוך הכובש שלך, חיוך שהאיר את כל החדר באהבה כה גדולה. בלי הרצינות התהומית מחד- כל כך בוגר, אחראי, לוקח משימות ומבצע עד תום ללא רבב.
ובלי הרגישות מאידך-אף פעם לא חששת לומר אני אוהב אותך אימא, וכמה טוב להיות בבית, וכמה אתה מתגעגע ואיך התבשילים שלי מריחים למרחוק.

וכעת רק לנו נותר לומר עד כמה אנחנו מתגעגעים ונתגעגע, וכמה היינו רוצים שתהיה בבית להריח אותך, לחוש אותך, לגעת ולו פעם אחת נוספת.
כשהיית מגיע הביתה רציתי לנשק ולחבק אותך עוד ועוד, אבל התביישתי. אתה כבר כל כך גדול מתנשא מעלי עם הנשק והאבק והעייפות ואני סתם אימא שאף פעם לא די לה וכעת כמה הייתי נותנת בשביל חיבוק אחד קטן נוסף.

השארת צלקת עצומה לא רק בליבנו, אלא בלב כל חבריך ויש לך חברים כל כך מסורים ואוהבים רועי. אני יודעת שהיית גאה בהם היום- הנה בזכותך הם לקחו יוזמה ובאו כולם להיפרד ממך. וכן בלב כל מי שאי פעם נפגש אתך ונכבש בקסמיך. נועדת לגדולות רועי-ומכיוון שאינך יכול כעת להפסיק אותי בעצם צניעותך אני מרשה לעצמי לומר- כל מי שהכיר אותך ידע שאתה בחור שעוד נכון לו עתיד מזהיר, ואנחנו אהבנו כל זאת ילד שלנו.

כשהודיעו לנו בערב על מותך רועי וסיפרו לנו שזה היה בסביבות שעה אחת בצהרים, ניסיתי לשחזר ולבדוק מה עשיתי באותו זמן: חזרתי מהלימודים ובמקרה או לא במקרה- סיפרתי לחברותי לנסיעה על הברית שלך בחוות הצופים ואתה יודע מה הכי כואב לי- שלא הרגשתי כלום. איך זה יתכן שהאדמה פערה את פיה והילד שלי, האהוב שלי, שאליו אני מחוברת בכל נימי נפשי, מת ואני לא הרגשתי כלום. פשוט כלום.

אני מבטיחה לך רועי שנהיה חזקים, אנחנו משפחה אוהבת ומלוכדת ונצליח לעבור כל יום ביומו-נמשיך לחיות ונמשיך לשמוח, כן, אפילו לשמוח. ואתה, אהוב שלי, אליך ולך יהיו מופנים כל מעשינו לעד.


"הנה אקח את מבט עיניך-
עצבו השקט , צחוקו המאיר,
הרוך הברוך הרועף ממך
הרופא לליבי כמרחב הניר
הנה אקח את מבט עיניך
הנה אקח וצררתי בשיר"