כותבים על רועי - נעם פרויליך

10.11.2002
רועי היקר

זה מכבר זמן רב שאני מתגעגע...
זה אוכל אותי מבפנים ומבחוץ יום וליל.
אז איך מתגברים על כאב כזה?... לא יודע.
איך נותנים לחיים שהשארת לנו להמשיך?
אני ממש לא מצליח להבין.
היום, סתם ככה פתאום נזכרתי בספר אהוב, של רובנו,
שקראתי זה מזמן, 'האלכימאי' הוא.
פתחתי אותו בעמוד 91, ללא כוונה ועיני הובילו אותי לפיסקה האחרונה באותו העמוד.
חשבתי קצת על הכתוב שם ומצאתי לנכון להעתיק אותו...

"..כשאנשים מתייעצים איתי, אני לא רק קורא את העתיד; אני מנחש את העתיד.
העתיד שייך לאלוהים, ורק הוא מגלה לך אותו במקרים מיוחדים.
איך אני מנחש את העתיד? לפי האותות של ההווה. הסוד הוא כאן בהווה.
אם אתה שם לב להווה, אתה יכול לשפר אותו. ואם אתה משפר את ההווה,
מה שיבוא אחר כך גם הוא יהיה טוב יותר. תפסיק לחשוב על העתיד.
תחיה כל יום לפי תורת הנביא, מתוך בטחון שאלוהים אוהב את בניו.
כל יום כשלעצמו מביא אתו את הנצח."

פרדוקס קצת אירוני, כשאתה כאן שוכב לי במנוחת עולמים,
ואני, מנסה להמשיך את מרוצת החיים, משהו שלצערי צערך,
צער החברים וכמובן המשפחה שלך...
כולנו לא נזכה לראות אותך במרוצה הזאת, שבתקופתה שלה, אתה היית שייך לצבא, ובמרוצה נפרדת של הצבא עצמו, אותה מרוצה הפסיקה אותך,
הפסיקה לקיים אותך ואתה בעצם לא היית מוכן לזה, כי ידעת וחיכית,
כמו כולנו, שיש את המרוצה הגדולה, זו של החיים, החיים שחיכינו אחרי הצבא.
ואני מקלל את היום בו זה קרה, עד היום, כי לאף אחד אין זכות,
גם לא "אלוהית" לקחת חיי אדם, לא את החיים שלך.
העתקתי את הקטע מתוך הספר כי הוא פשוט נשמע לי מאד יפה,
היה בו משהו מיוחד שדיבר אליי וקישר את זה בעקיפין אליך וליחידה גם.

אל דאגה, מנסים לשמור על עצמנו
וממשיכים לחייך כשאתה עולה בחלומות...
גם אם החלומות מלווים בדמעות.

אוהב, נעם





19.6.02
2:40 בלילה שבין שלישי לרביעי

רועי

אני כותב דברים אלה כי אני מרגיש חייב.
את הדברים אני לא בהכרח מקריא לך, אלא אני מקריא אותם לאנשים שסבבו אותך ביומיום, המשפחה, החברים הקרובים מהילדות ובכלל מכרים כאלה ואחרים של ההורים, מהיישוב ועוד.

אני עוד לא מצליח להבין, כניראה גם שלא אבין בזמן הקרוב, את המשמעות לאבד חבר, לדעת שהוא כבר לא יפגש איתך יותר, שלא תדברו או תתכתבו בפלאפון, לא יהיו עוד מפגשים בים והצפייה להתראות בסוף שבוע – סוף סוף אחרי הרבה זמן שלא התראנו, פשוט תעלם, איפשהו במישור המציאותי,
כי אצלי לפחות, כמו לכולנו, הצפייה לראות אותך שוב, את החיוך הגדול והמיוחד שלך לעולם לא תאבד.
עוד לא ברור לי למה זה היית חייב להיות אתה? למה? למה? למה רועי – חבר שלי מכוכב יאיר?!
קשה לי להתבטא, דבר שמעולם לא קרה לי. אני מתקשה לכתוב את הדברים אליך – בשפה ובגוף, בנפש ובראש.
תמיד אמרתי לעצמי שבהלוויות, אם לצערי יצא לי להיות באחת שנוגעת לי אישית, אני לא אדבר ולא אספר כאילו המת עדיין חי. לשמחתי, רועי ידע כמה שאני אוהב אותו, מעריך ודואג לו ועל כך משהו כבד ירד לי מהלב. אמרתי את שלי ולשמחתי שוב, לא אצטרך לשבח ולהלל אותו כאן.
את רועי היכרתי באחד מהאימונים שעשינו לקראת הגיבוש לדובדבן וצנחנים בחוג, אצל יובל עילם.
אני זוכר שישר במפגש הראשון שלנו נוצרה ביננו איזהשהי חיבה ומיד התחברנו, ..היום..
תמיד היינו באותו הראש. אני הבנתי אותו והוא אותי, אני, שמחתי להכיר אותו וכנ"ל – הוא אותי.
מידי פעם היינו מדברים בטלפון על צבא, על האימונים ועל בכלל – כל דבר שעלה לנו לראש.
רועי לא היה תקופה ארוכה בחוג, אבל הקשר שלנו המשיך גם אחריו, אחרי שהוא עזב.
הגעתי עם רועי לגיבוש בבקו"ם, שנינו מלאי מוטיבציה בראש טוב וממש מלאי כוונה ורצון לעבור אותו.
לצערנו לא שובצנו באותו הצוות, אני שובצתי לצוות מספר אחד והוא, אם אני לא טועה לצוות מספר תשע או אחד אחר.
פעם אחת בלבד במהלך הגיבוש, בין ריצה ותרגיל התראנו ממש ל20 שניות. 20 שניות די משמחות, החלפנו מבטים הוא צעק משהו כמו "כל הכבוד, תמשיך ככה" אני חייכתי, טפחתי לו על השכם ואמרתי לו שיתן הכל, שלא יותר. הפגישה הבאה שלנו היתה בראיונות של סוף הגיבוש, אלה שעברו אותו זכו לקבל את הראיונות – שאלה בעצם מחליטים על השיבוץ שלו ליחידה.
שנינו ידענו בלב שהתקבלנו למה שרצינו, רועי הציע לי טרמפ הביתה ומאז הקשר שלנו העמיק.
הנה אני מחזיר לרועי ספר שכבר מזמן סיימתי, אבל פשוט עוד לא יצא לי להחזיר לו. דיברנו המון על הספר ומשם התברר לשנינו על האהבה ההדדית לספרים. אני זוכר שעד לא מזמן נהגתי לרשום לרועי הודעות בפלאפון "בוקר טוב" או "מה קורה" והוא אף פעם, אולי פעם פעמיים בעצם לא החזיר לי תשובות. רק כשהיה יוצא הביתה, מהדרך היה מצלצל ומברך אותי ואומר לי תודה ואת זה שהוא ממש שמח ואוהב שאני שולח לו הודעות. זה היה מעין קשר שקט, אלקטרוני מידי אבל די נחמד.
רועי ידע דברים על השירות שלי, הייתי נוהג לספר לו דברים מעניינים שבתקווה – גם הוא ישפוך קצת מידע...
אבל בד"כ היה אומר שהכל בסדר ואין חדש... הוא אהב להקשיב לי והתעניין, את זה מאד הערכתי.
"נאמר כבר הכל" אמר ארקדי דוכין בשיר שלו, הוא המשיך ושר ש"לעולם לא תדעי – איך בכיתי כמו ילד"...
מילים אלה בדיוק נאמרו ונכתבו על רועי. כן, בכיתי כמו ילד כי אני כבר מתגעגע – ואת זה לעולם רועי לא ידע.
כולי תקווה שהוא מאמין, ויודע שכולנו כאן וכולנו איתו בלב, וכן - "נאמר כבר הכל" על רועי, חבר טוב, לוחם טוב וביחידה מובחרת, בנאדם מיוחד במינו.
רועי, נוח על משכבך בשלום, דע שאוהבים אותך ותמיד תהיה בלב כולנו.
ואל תדאג, אנחנו זוכרים שאת המנגינה שלך... אי אפשר להפסיק.

בהערכה, בכנות ובחברות.
תודה על זה שהיית.