כותבים על רועי - חנה ארכין

רועי, איך אפשר להפרד ממך בכלל?
נפגשנו בתחילת כתה י"א, אני הייתי המחנכת שלך ומהר מאד ראיתי את האמת – שאין מה לחנך... אתה היית שלם, ברור ובהיר, וכל התנהגותך אמרה שירה... בתחילת כל שעור ספרות התנהל טקס קבוע. אתה היית מבקש שאולי רק היום נלמד את שירי רחל, "זה כל כך יפה"... אמרת, ואז מתחיל
לצטט בקול רם וצלול וכולנו מקשיבים:
"צריחות שצרחתי נואשת כואבת
בשעות מצוקה ואובדן"
או
"בן לו היה לי, ילד קטן..."

היתה לי זכות גדולה להכיר אותך, חשבתי שעתיד מזהיר וגדול מחכה לך. היית שילוב נדיר של יופי פנימי וחיצוני, מנהיג מלידה, אידיאליסט ופטריוט אמיתי, נטוע בנופי הארץ, מכיר כל אבן ועץ, יושר פנימי שקשה לתאר... ומעל לכל – בן אדם!
היו לנו שיחות נפש רבות בהן סיפרת לי על המשפחה המיוחדת שלך, על אמא, על אבא שלך שהערצת כל כך, על החניכים שלך בצופים. הכל היה תמיד ענינים חברתיים, ערכיים, רעיוניים, מלווים באכפתיות, באנושיות ומשולבים בקסם האישי שלך ובחיוך המתוק.

אז איך אפשר להפרד ממך? צר, צר לי מאד רועי שאני ניפרדת ממך היום בשיר שאהבת:

"בן לו היה לי ילד קטן...
לאחוז בידו ולפסוע לאט בשבילי הגן, ילד קטן"...

נוח בשלום על משכבך.
אהבתי אותך כל כך.